כלי סימולציה לתרחישי שגרה וחירום

האתגר

הזמנת חומר גלם הייתה מבוזרת: כל אזור הזמין לעצמו בלי לראות את השכן, וההחלטה נפלה על הפקח בשטח.

התוצאה הייתה משאיות שיוצאות באחוז קטן מהקיבולת שלהן, ומלאי שלא נוצל בזמן.

מה עשיתי

• כתבתי מתודולוגיה בשלוש שכבות החלטה: מתי ומה להזמין, עם אילו נקודות לאחד, וכמה חומר גלם צריך בכל נקודה. לכל שכבה יש בסיס אקדמי מתועד ולא ניחוש
• חילצתי כלל עסקי מתובנה של איש שטח, והפכתי אותו לאילוץ קשיח באלגוריתם במקום להשאיר אותו כהמלצה
• בניתי את הכלי עצמו: מריץ את האלגוריתם בצד לקוח, מצייר את המסלולים, ומסביר את ההחלטה בשפה טבעית
• תכננתי זרימת אישורים תפעולית עם דחייה ברמת השורה, סיבת דחייה, ותכנון מחדש אוטומטי אחרי כל דחייה
• הגדרתי את ההיררכיה הארגונית בתוך הקוד, והזזתי את נקודת ההחלטה מהשטח לרמה שרואה את כל האזורים

התוצר

הדגמה. מספרים, מזהי מתקנים והמפה מומצאים לחלוטין.

מה השתנה

פחות נסיעות מיותרות, בזכות איחוד הזמנות בין אזורים סמוכים. את ההערכה תיקפתי בשלוש שיטות חישוב עצמאיות שהגיעו לאותו סדר גודל, והצלבתי אותה מול נתוני הזמנות אמיתיים מה-ERP.

מה זה מלמד

אלגוריתם שמתעלם מההיררכיה הארגונית לא ייושם, גם אם המתמטיקה שלו מושלמת.

השינוי האמיתי כאן לא היה בחישוב אלא בשאלה מי מחליט. כל עוד ההחלטה יושבת אצל מי שרואה רק את האזור שלו, שום אופטימיזציה לא תעזור.

ולכן זרימת האישורים חשובה לא פחות מהאלגוריתם. היא מה שמאפשר לאדם שמכיר את השטח להגיד לא, ולמערכת לתכנן מחדש בלי שמישהו יאבד שליטה.